דצמ' 09 2014

אלי שגב כסימפטום לבלגן בכדורגל

מאת: admin בשעה 20:37 נושאים: כללי

חבר שנכנס לאחרונה לניהול קבוצת כדורגל, מספר שבשלושה חודשים ירדו לו שמונים שנים מהחיים. לא נשאר זמן לעבוד, הכסף נוזל מהידיים, אנשים שמציגים את עצמם כסוכנים דורשים סכומי עתק עבור שחקנים שלא יודעים לתת פס. אנשים מפוקפקים מתקשרים ורומזים שהם לא מרוצים ששחקן מסוים לא משחק. הם לא מאיימים, רק חשוב שתדע שהם מקורבים שלו ולא מרוצים.

בכל פעם שבעל קבוצה מסתבך, אני שואל את עצמי למה אדם מיושב בדעתו צריך את הבלגן הזה? אנשים עבדו קשה להקים עסקים, עשו קצת כסף ושורפים אותו על קבוצת כדורגל או כדורסל. אולי להיות "בעלים" של קבוצה נראה בעיניהם מכובד (למה בעלי קבוצה זה בלשון רבים?), הבעיה שההובי הזה דורש הרבה-הרבה כסף, ולבור אין תחתית. ככל שיש פחות שחקנים טובים, מחירם עולה, ושכר הלימוד גבוה. מי שלומד בדרך הקשה מפסיד את העסק או הבית.

כששמעתי שאלי שגב מכר את הבית בקיסריה כדי לכסות את הבור במכבי נתניה, נזכרתי בשני אנשי עסקים נוספים שעשו את הונם באפריקה. ארקדי גאידמק שהפסיד את המכנסיים, ורובי שפירא, שלא נדע. מבחינתי, התפקיד הראשון של הרשות לבקרת תקציבים  היא למנוע מאנשים כאלה להיכנס לכדורגל. כי לפני שכר השחקנים, שהוא הסיבה המקורית לשמה הוקמה הבקרה, צריך להגן על בעלי קבוצות מפני עצמם.

אז נכון שרכישת קבוצות כדורגל נעשית באמצעות חברות, שמקזזות את ההפסדים בכדורגל מהרווחים בעסק. במלים אחרות, מס הכנסה משתתף בשליש מעלות החזקת הקבוצה. אבל לפעמים קשה להבין איך חלק מבעלי הקבוצות עשו את הכסף, אם הם ניהלו את העסקים כמו שהם מנהלים את המועדון. מועדון כדורגל בליגת על הוא בור ללא תחתית, מצד שני, אין הרבה עסקים שמקבלים מיליונים במתנה מהמדינה, גם כהקצבות ממועצת ההימורים או כפטור ממס הכנסה לשחקנים זרים (שוב הם ניצלו מביטול הפטור). מי שמטפח מחלקת נוער ויודע למכור שחקני בית יכול לצאת אפילו מאוזן, והקשרים עם ראש העיר מעולם לא הזיקו לאיש. במקרה של אלי שגב, קשה להבין מה תועיל בעלות על מכבי נתניה לעסקים באפריקה?

עכשיו הרשות לבקרת תקציבים על המוקד. מי צריך אותם אם הם לא יכולים לדאוג למשכורות שחקנים? למה לא דאגו לבטוחות? למה לקחו צ'קים של חברה בחו"ל? בואו נירגע. לפני כמה שנים שכרם של שחקני כדורגל וכדורסל היה הפקר, לכן הוקמה הבקרה.  כיום אין עובד במדינת ישראל, ששכרו מובטח לשנה קדימה עם ערבויות ובטוחות. אפילו מנהלים בכירים יכולים להיות מפוטרים בכל רגע, ולקבל פיצויים על פי חוק. לא יותר. היחידים במשק ששכרם מובטח עד סוף השנה הם שחקני הכדורגל. פתאום כשמפגרים להםן בכמה ימים במשכורת, או שבעל קבוצה נקלע לקשיים, כולם קופצים.

אני בעד תשלומים בזמן, אבל יש גם מציאות. אם תדרשו מבעלי קבוצות ערבות בנקאית לכל התקציב, זה כמו להשכיב מיליונים במזומן לכל השנה. זה בלתי אפשרי, לכן דורשים מהם להפקיד בטחונות רק לחלק מהתקציב. כספים "בטוחים" שאמורים להיכנס מהקצבות עירייה, ספונסרים וממועצת ההימורים, פטורים מערבויות, למרות שהיו כבר מקרים שעיריות לא העבירו הקצבות מובטחות, ואפילו הטוטו הקפיא ושינה את הסכם השיווק.

סינון בעלי הקבוצות הוא בעייתי, והסיפור של אלי שגב מוכיח שחלקם אינם ראויים אבל בחיים עושים פשרות. מצד שני, אדם שמתחייב להחזיק קבוצה, לא יכול להודיע אחרי ארבעה חודשים שהוא נוטש בינואר. ולמרות הכל, מדובר בבני אדם, אנחנו לא רוצים לראות אנשים שמוכרים את הבית בשביל לשלם לשחקני כדורגל.

עדיין אין תגובות

כתובת טרקבק | RSS תגובות

השארת תגובות